אודות

עיקרי מדיניות החוץ של ההתחברות הישראלית

בהיותה במוקד אזור סוער וגועש, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לנהל רק מערכת בחירות חברתית-כלכלית, הגם שלזו חשיבות עצומה. אם רוצה ישראל להבטיח את המשך קיומה לאורך זמן, עליה ליזום מדיניות חוץ ובטחון רבת תעוזה ויצירתיות, שתחליף את הקיבעון המחשבתי השורר בה מזה שנות דור. בתחום הביטחון והחוץ מוצע להניף 2 דגלים עיקריים:  


א. מדינה אחת בעלת זהות ישראלית;  
ב. אכיפת ביטחון קיבוצי במזרח התיכון.  

                                                           

א. מדינה אחת בעלת זהות ישראלית

מאז הסכם אוסלו שולטת בחשיבה הישראלית התוכנית של שתי מדינות לשני עמים – משל הייתה זו האופציה היחידה ליישוב הסכסוך הארץ ישראלי.  ראשיתה של זו במסקנות ועדת פיל שפורסמו ביולי 1937 ובהחלטת החלוקה מנובמבר 1947, המשכה בהסכם אוסלו, ושיאה בנאום שנשא בנימין נתניהו באוניברסיטת בר-אילן ביוני 2009. העובדה, שאפילו מנהיג המחנה הלאומי אימץ פרדיגמה זו, בניגוד לעמדתו עד אז, היא שקיבעה אותה כאופציה היחידה, לא רק בישראל אלא גם בקהילייה הבינלאומית כולה. ואולם, באורח פרדוכסלי לכאורה, דווקא משהפכה פרדיגמה זו לדוֹגמה מעין-דתית – החלה היא להתערער, תחילה בעולם האקדמי ולאחר מכן גם בפוליטיקה.

על רקע הכישלון לממש את תוכנית שתי המדינות – הוצע על ידי מספר אנשי ימין להמירה בתוכנית המדינה האחת, הגם שזו נתקלת בחשדנות ובספקנות כאחת. במהלך השנים האחרונות הועלו 3 אפשרויות למימוש תוכנית המדינה האחת, שהמכנה המשותף להן הוא סיפוח שטחי יו"ש, אך חלוקות הן ביחס לזכויות שיש להעניק לתושביהם הלא-יהודיים: 
(1) תוכנית אורי אליצור ז"ל, שלפיה יחד עם סיפוח שטחי יו"ש תוענק אזרחות מלאה לתושביה הלא-יהודיים, גם אם כתוצאה מכך ישתנה המאזן האלקטורלי בכנסת ישראל, העלול לטשטש את זהותה היהודית של מדינת ישראל; 
(2) תוכנית מוטי קרפל, שלפיה עם סיפוח יו"ש לא יזכו תושביהם הלא-יהודיים באזרחות, אלא יסתפקו  במעמד של גר תושב, כמשמעות המונח על פי ההלכה. מהלך כזה יבטיח את הרוב היהודי בכנסת ישראל – ומאליו יבטיח את זהותה היהודית של מדינת ישראל.
(3) תוכנית בני אלון, שלפיה עם סיפוח יו"ש לא יזכו תושביהם הלא-יהודיים באזרחות, אלא יסתפקו  במעמד של תושבות קבע כהגדרתו בחוקי ישראל – ובמקביל יזכו להתאזרח מחדש בממלכת ירדן (מצב ששרר עד יולי 1988, עת החליטה ירדן להתנתק מ"הגדה המערבית"). מהלך כזה יבטיח את הרוב היהודי בכנסת ישראל – ומאליו יבטיח את זהותה היהודית של מדינת ישראל. מודל זה יאפשר לפתור גם את בעיית הפליטים הפלשתיניים, בהציעה להם בית לאומי בממלכת ירדן, שבה מהווים הם רוב כבר עתה (ירדן היא פלשתין).
 לכול אחת מהתוכניות הללו יתרונות מסוימים, כשבצידם חסרונות בולטים, בעיקר בשל מה שנחשב כזכות יסוד בעולם המודרני – כריכת תושבות הקבע והאזרחות כאגד זכויות אחד. בבסיסן של שלושת התוכניות הללו מובלעת ההנחה, כי זהותם הערבית-פלשתינית של תושבי הארץ הלא-יהודיים היא נצחית, וכי זהות זו בהכרח עוינת לישראל ולתושביה היהודיים.  לפיכך מוצע להניח הנחה שונה, שלפיה זהותם של אלה ניתנת לשינוי, וכי שינוי זהות זה צריך שיעמוד במרכזה של תוכנית המדינה האחת. במילים אחרות: מוצע לבצע טרנספורמציה של זהות – במקום טרנספר פיזי (להלן: תוכנית הטרנספורמציה). מהפכת זהות מעין זו הוא הליבה של יצירת מדינה אחת בעלת זהות ישראלית, שעיקריה הם: 

(1)  הקניית זהות ישראלית, אזרחית ותרבותית, לתושבי הארץ הלא-יהודיים - באמצעות מערכת חינוכית ומדיניות הסברה;
(2) לרוכש זהות ישראלית יוקנו זכויות אזרחיות ופוליטיות מלאות;
(3) למסרב לרכוש זהות ישראלית, יוענקו מלוא הזכויות האזרחיות, אך לא הזכויות הפוליטיות; 
(4) סיפוח הדרגתי של שטחי יו"ש, לפי היחס אוכלוסיה/שטח. תחילה יש לספח את שטחי c ו-b דלילי האוכלוסייה - ורק לבסוף גם את שטחי a, שבהם ריכוז גדול של אוכלוסיה לא-יהודית. 
(5) הפרדה מוחלטת בין יו"ש לחבל עזה, שאינו חלק מתוכנית המדינה האחת, אלא אמור לזכות באוטונומיה מפורזת מנשק.

הענקת מלוא הזכויות האזרחיות והפוליטיות, המותנית באימוץ הזהות הישראלית, היא הצעה נדיבה ביותר, באשר מציעה לתושבי הארץ הלא-יהודיים לחלוק עם היהודים הון לאומי, רוחני וכלכלי. בהתחשב בחלופות הפתוחות בפניהם (זהות פלשתינית-ערבית חילונית או דתית-אסלאמית), יש סיכוי רב שהם יעדיפו את הזהות ישראלית, אף אם בשלב הנוכחי נתפשת זו כזהות עוינת. 
מאחר שהשגת זהות ישראלית משותפת היא תהליך ארוך וממושך, הרי שבתקופת הביניים עד להשגתה ידרשו הסדרי הגנה משפטיים, שאותם ניתן לכונן רק במסגרת חוקתית. לכן, במקביל לסיפוח יו"ש, יהיה על ישראל לחוקק חוק יסוד שיקרא חוק יסוד: זהות המדינה (להלן – חוק היסוד), שמטרתו להגן על מדינת ישראל המאוחדת מפני השתלטות של זהות ערבית ו/או מוסלמית עוינת. הסדרי הגנה משפטיים יהיו נחוצים רק כל עוד לא הושלמה מהפכת הזהות המוצעת כאן; ואילו לאחר שזו תושלם, כבר לא יהיה צורך בהסדרים אלה, באשר כל דוברי הערבית של היום, או לפחות רובם, כבר יהיו ישראלים, ללא קשר לדרך בה השיגו את זהותם הישראלית. במסגרת חוק יסוד זה יוגדרו אותם מרכיבים שהם הכרחיים לשמירת זהותה הישראלית של המדינה, ללא קשר לעובדות של רוב ומיעוט. כדי למנוע את האפשרות שרוב עוין ינסה לשנות זהות זו, ישוריינו אותם סעיפים קובעי זהות בצורה מוחלטת, על ידי קביעת רוב מיוחס שבלעדיו לא ניתן יהיה לשנות סעיפים אלה. רשימת הסעיפים קובעי הזהות הישראלית חייבת לכלול, בין השאר, את הסעיפים הבאים: שם הארץ והמדינה, בירת המדינה, הנאמנות לארץ ולמדינה, לשון המדינה, מערכת החינוך של המדינה ותכני היסוד שלה, המשטר במדינה ויחסי הדת והמדינה. אסקור בקצרה סעיפי יסוד אלה: 

שם הארץ ושם המדינה: הארץ המאוחדת תיקרא בשם ארץ ישראל המאוחדת; המדינה המאוחדת תיקרא בשם מדינת ישראל המאוחדת. 

בירת המדינה: בירת מדינת ישראל המאוחדת תהא ירושלים; הריבונות בירושלים תהיה של מדינת ישראל המאוחדת בלבד, בלא מתן דריסת רגל פוליטית לשום גורם אחר.

הנאמנות לארץ ולמדינה: אזרח במדינת ישראל המאוחדת יוכל להיות רק מי שהצהיר נאמנות לארץ ישראל ולמדינת ישראל. כל תושב אחר יהיה במעמד של תושב בלבד, ללא אזרחות ישראלית. כל מי שירצה להצטרף לאומה הישראלית כאזרח בעל זכויות וחובות מלאים, יידרש לעמוד במבחנים מסוימים כפי שאלה יוגדרו בחוק היסוד. 

לשון המדינה: לשונה הרשמית של מדינת ישראל המאוחדת תהא השפה העברית,  כאשר לאף שפה אחרת לא יהיה מעמד רשמי.  

מערכת החינוך של המדינה ותכני היסוד שלה: מערכת החינוך של המדינה תהא ישראלית כלל ארצית. שפת מערכת החינוך תהיה עברית. מערכת חינוך זו תשים דגש על תכנים מגבשי זהות ישראלית, שבמרכזם לימוד ההיסטוריה של א"י ומורשתה. בצד מערכת החינוך הממלכתית יהיו גם בתי ספר אחרים, אך גם הם יהיו בפיקוחו של השלטון המרכזי. בתי ספר שלא יעמדו במבחן הנאמנות למדינת ישראל יוצאו מחוץ לחוק.  

צורת המשטר: מדינת ישראל המאוחדת תכונן משטר דו-מפלגתי או תלת-מפלגתי, בדומה למשטר באנגליה ובארה"ב. דווקא בהיותה מפוצלת מבחינה תרבותית, נחוץ לה ממשל מרכזי חזק, שישמש כור היתוך של הזהות הישראלית. זרמים תרבותיים שונים יוכלו לבוא לביטוי ציבורי במסגרות שונות, אך לא במסגרות פוליטיות. כמפלגה במדינת ישראל המאוחדת תוכל להתארגן רק תנועה פוליטית שתצהיר אמונים למדינת ישראל ולארץ ישראל.  

יחסי הדת והמדינה: במדינת ישראל המאוחדת תשרור הפרדה בין דת ומדינה. הזכות לחופש הדת ואף לחופש מדת, תיחשב כזכות יסוד. למרות זאת, תזכה דת ישראל למעמד מועדף ביחס לשאר הדתות, בשל היות דת זו מרכיב חשוב בזהות הישראלית. חיזוק המסורת היהודית בקרב הציבור החילוני בישראל, עשוי אף הוא להיות נדבך חשוב בחיזוק הזהות הישראלית. במסגרת זו יועמדו תחת פיקוח ציבורי כל המוסדות הדתיים, ובייחוד אלה של הקהילייה האסלאמית, שאת פעילותה צריך יהיה להגביל לספֵרה הדתית בלבד, מבלי שתינתן לה דריסת רגל כלשהי בספרה הפוליטית. 

בשלב הראשון לאחר סיפוח יו"ש עשויים תושביהם דוברי הערבית להיות בעלי מעמד של תושבים בלבד, ללא זכויות וחובות אזרחיות מלאות, באשר זכויות פוליטיות (כגון הזכות לבחור ולהיבחר) עלולות לסכן את ישראל כמדינה בעלת זהות ישראלית. במצב הנוכחי קיימת הבחנה בין אזרחות לבין שייכות לאומית, ולכן יכול אזרח ישראלי להחזיק בתעודת זהות ישראלית מבלי לאמץ את הזהות הישראלית – ואף להחזיק בזהות עוינת.  מצב בלתי נסבל זה מאפשר לאזרחים מסוימים לשלול את זהותה הישראלית של המדינה, מבלי שייענשו על כך. מוצע, כי ישראל תשנה מצב מעוות זה לאלתר, על-ידי האחדת הזהות האזרחית והזהות הלאומית – איחוד זהויות המכונה אזרחות לאומית, שלו תקדימים במדינות מתקדמות אחרות בעולם, דוגמת ארה"ב וצרפת. התאזרחות לאומית, להבדיל מהתאזרחות ניטרלית מבחינה לאומית, אינה אקט פורמאלי בלבד – אלא אקט חינוכי-תודעתי, המצריך גם  עמידה במבחני קבלה מסוימים, שאותם יש לקבוע בחוק האזרחות, ואשר יבטיחו את הנאמנות לאומה הישראלית ולמדינתה. חוק האזרחות במתכונתו החדשה יאפשר למדינת ישראל אף להפקיע את המעמד האזרחי מאותם אנשים שזכו למעמד זה מכבר, אך אינם עומדים בפועל בדרישות חוק זה. כדי לאפשר את התאזרחותם של תושבי יו"ש דוברי הערבית יידרש, אפוא, בנוסף לחקיקת חוק היסוד הנ"ל, לערוך תיקונים במספר חוקים קיימים, שהחשובים שבהם הם חוק האזרחות התשי"ב-1952, חוק המפלגות התשנ"ב-1992 ו-חוק חינוך ממלכתי התשי"ג-1953. בכול החוקים האלה תודגש חובת הנאמנות למדינת ישראל ולזהותה הישראלית, כערך יסודי.

 
תוכנית המדינה האחת בעלת הזהות הישראלית מתייחסת לשתי רמות חברתיות שונות ומבוססת על שני אמצעים שונים:
(א) ברמה הפוליטית מבוססת היא על סיפוח יו"ש, כפעולה ריבונית חד צדדית מצד מדינת ישראל, שאינה מותנית בהסכמה פוליטית של מנהיגי תושבי יו"ש דוברי הערבית ואף לא של מנהיגי המדינות דוברות הערבית;  
(ב) ברמת הפרט מבוססת  היא על נכונותו של כל פרט ופרט לאמץ את הזהות הישראלית כדי שיוכל להתאזרח במדינת ישראל כאזרח נאמן –  ולחילופין, להישאר במעמד של תושב בלבד. כדי להבטיח הצלחתה של תוכנית זו יהיה צורך להקים, בתוך משרד הקליטה אגף מיוחד, שקהל היעד שלו יהיו תושבי הלא יהודיים של הארץ.  

תושביה דוברי הערבית של הארץ אינם חטיבה אתנית אחת, כפי שמקובל לחשוב – אלא שתי חטיבות אתניות שונות לחלוטין זו מזו. תושבי ארץ ההר הם ברובם מזרע ישראל, תושבי הארץ מאז ומקדם. לעומת זאת, תושביה דוברי הערבית בחבל פלשת ובפזורה הפלשתינית, הם ערב-רב של מהגרים שזה מקרוב באו ושאין להם קשר היסטורי עִם הארץ. בקרב אוכלוסייה זו התפתחו ארגוני הטרור הפלשתיניים, המהווים מדגרה לגרועים שבשונאי ישראל – ומהם יצאו רבי המרצחים שאת אכזריותם חשנו בשנים שחלפו מאז הקמת המדינה ועד היום, ובמיוחד לאחר חתימת הסכם אוסלו.
בהבחנה בין שתי אוכלוסיות אלו טמון המפתח להבחנה במדיניות השונה שעל מדינת ישראל לנקוט כלפיהן. על מדינת ישראל לנתק את הקשר שבין תושבי ארץ ההר, שהם האוהבים שבפוטנציה – לבין תושבי חבל פלשת והפזורה הפלשתינית. על ישראל לעסוק בו-זמנית בפירוק ובהרכבה. כלפי הרשות הפלשתינית והחמא"ס על ישראל להנהיג מדיניות של פירוק וחיסול; מאידך, כלפי תושבי ארץ ההר עליה להנהיג מדיניות של הרכבה והתחברות. בעוד שמדיניות הפירוק והחיסול היא ברורה למדי – הרי שמדיניות ההרכבה וההתחברות טעונה הסבר מפורט. עד היום לא הועלתה כלל תוכנית התחברות, באשר על סדר היום הארץ ישראלי עמדו תמיד תוכניות חלוקה, אליהן נלוו גם תוכניות של טרנספר.


יצירת מדינה אחת בעלת זהות ישראלית מבוססת על תוכנית הטרנספורמציה, שלפיה ניתן לחולל מהפכת זהות בקרב תושבי הארץ דוברי הערבית, על ידי צריבת זהות ישראלית בקרבם – זהות שתחליף את זהותם הפלשתינית-ערבית. מהפכת זהות זו לא אמורה להקנות להם זהות זרה, אלא להשיב להם את זהותם הישראלית העתיקה –  זו שאבדה להם עקב הכיבוש הערבי-מוסלמי. מהפכת זהות זו היא מהפכה-נגד – מהפכה כנגד אינוס תושביה הישראלים של הארץ להסתערב ולהתאסלם – ומכאן צידוקה. 

פריצת דרך מדינית לא תיתכן אלא אם קדמה לה פריצת דרך מחשבתית. כישלונן של החלופות המקובלות בכך, שהן מבוססות על ההנחה המוטעית, שזהותם הערבית-פלשתינית של תושבי הארץ דוברי הערבית היא נצחית ובלתי משתנה, ובתור שכזו לא ניתן להשפיע עליה. הנחה זו מקורה בבורות היסטורית ובהזנחת הפן הפסיכולוגי של הפוליטיקה. כל עוד נתפשת הזהות הערבית-פלשתינית כנצחית, גם שנאת ישראל הנגזרת מזהות זו נתפשת כנצחית. האסטרטגיה שפיתחה ישראל עד כה כוּונה להתמודד עם מצב של שנאה מתמדת, המולידה תוקפנות מתמדת, שלכל היותר ניתן להרתיעה, אך לא למגרה.

לעומת זאת, התפישה הטרנספורמטיבית המוצעת על ידי גורסת, שזהות קיבוצית אינה נתון סטטי – אלא דינאמי. תהליכים של שינויי זהות מתרחשים כל העת, גם בלא שנהיה מודעים להם; כך במהלך כל ההיסטוריה – קל וחומר בעת החדשה, משעה שהקצב של תהליכים היסטוריים הואץ במידה ניכרת. טרנספורמציה זהותית מתרחשת כל הזמן, כשהשאלה היא רק איזה דפוס של זהות ינצח. לשיטתי, ניתן לחולל מהפכת זהות בקרב דוברי הערבית בארץ, אשר כתוצאה ממנה תיעקר מקרבם שנאת ישראל וייהפכו לבבותיהם – האיבה תהפוך לאהבה. לכשיקרה הדבר, ואין זה פשוט כלל ועיקר, יתרחש המפץ הגדול באמת, שלאחריו שום דבר לא יהיה עוד כבעבר.
יצירת זהות ישראלית משותפת לתושבי הארץ היהודיים והלא-יהודיים, היא תנאי להתחברות לאומית אמיתית – היינו, ליצירת אומה ישראלית מודרנית אחת בארץ ישראל השלמה. רק זהות תרבותית היסטורית משותפת מספקת את הדבק האמיתי בין בני האדם. זהות היסטורית משותפת היא היוצרת זהות לאומית. זהות היסטורית משותפת היא עניין שברגש – לא פחות מעניין שבשכל. מכאן חשיבותה של ההיסטוריה הלאומית לצורך גיבוש זהות לאומית מודרנית. גם עמים שלא יכלו להצביע על היסטוריה לאומית אמיתית, המציאו נרטיב לאומי, כדי לכונן זהות לאומית.  
תוכנית המדינה האחת בעלת הזהות הישראלית היא תוכנית מדורגת, שיש בה כדי להוות משקל-נגד לתוכנית השלבים הפלשתינית, שמטרתה חיסול ישראל. תוכנית שלבים ישראלית תתבסס לא על מאבק מזוין, בנוסח אש"ף או חמא"ס – אלא על מאבק רוחני בזהויות שנכפו על תושבי הארץ במהלך הכיבוש הערבי-מוסלמי. המאבק האמיתי על הארץ הוא המאבק על זהותה ועל זהות תושביה – מאבק שאותו יש לנהל בשלבים, בהתאם לקהלי היעד השונים ובכלים המתאימים. את קהלי היעד ניתן לחלק כך:
(1) המגזר דובר הערבית בגבולות הקו הירוק הוא היעד הראשון במאבק זה;
(2) הציבור במזרח ירושלים הוא היעד השני;
(3) הציבור ביהודה ובשומרון הוא היעד השלישי.
לעומת זאת, הציבור בחבל עזה נמצא מחוץ לתוכנית זו.   

את המאבק על נפשותיהם של תושבי הארץ הלא-יהודיים צריך לנהל במסגרת כללי המשחק הפוליטיים של מפלגות ותקשורת. מאבק מעין זה מתנהל במסגרת תרבות פוליטית מסוימת –  תרבות השונה מן היסוד בין שני חלקיה של ארץ ישראל. בגבולות הקו הירוק חיה חברה דמוקרטית – ואילו מעבר להם חיה חברה העושה את צעדיה הראשונים בלבד בכיוון זה. 

מהבדל בסיסי זה נגזרות שתי אסטרטגיות שונות ליישום מהפכת הזהות המוצעת כאן. אסטרטגיה אחת מתאימה לחברה שבתוך גבולות הקו הירוק – כשהאסטרטגיה השנייה מתאימה לחברה שמעבר לקו הירוק. בתוך הקו הירוק נדרש להקים תנועה חדשה, שתרים את דגל הזהות הישראלית המאוחדת ותאבק על נפשותיהם של אזרחי ישראל – יהודים ולא-יהודים כאחד. לעומת זאת, בשטחי יו"ש שמעבר לקו הירוק יש לכונן תחילה דמוקרטיה, שתאפשר לנהל את המאבק בדרכים דמוקרטיות. כינון חברה דמוקרטית אינו מושג על ידי הצהרות מתלהמות – אלא על ידי תהליכי עומק המתחוללים שנים רבות.

אם עומד מכשול אמיתי בפני מהפכת הזהות הישראלית הרי זה מצבה העגום של החברה דוברת הערבית ביש"ע, חסרת הניסיון הדמוקרטי. כל עוד לא פורקו תשתיות הטרור בשטחי יו"ש וחבל עזה, לא ניתן יהיה לכונן בהם חברה דמוקרטית. בחירות לא ניתן לנהל תחת אש ואיומי טרור. הטרור הרצחני המשתולל בשטחי יו"ש וחבל עזה –  ואף מיוצא מהם לתוך גבולות הקו הירוק – הוא איום לא רק על מדינת ישראל, אלא גם על תושבי המקום עצמם. לכן, יש אינטרס משותף לשני הצדדים לחסל את הטרור לאלתר.
 
תוכנית השלבים הישראלית מבוססת לא רק על פנייה לקהלי יעד שונים, אלא אף על שימוש בשני כלים שונים:
הכלי הראשון הוא משפטי – יצירת מסגרת מדינית חדשה;
הכלי השני הוא חינוכי-פסיכולוגי – רכישת זהות חדשה.
בשלב הראשון יושלם האיחוד המדיני של הארץ על ידי סיפוח הדרגתי של שטחי יהודה ושומרון. בשלב השני תתווסף לאיחוד המדיני גם האחדת הזהות, שרק היא יוצרת את הדבק המלכד האמיתי. רק טיפול משולב בזכות ובזהות עשוי לתת מענה שלם לבעיית ארץ ישראל.   שני כלים אלה שונים זה מזה לא רק באופיים –  אלא אף במשכי הזמן שלהם. אחדות מדינית ניתן להשיג על ידי הצהרה משפטית בלבד, בהינף קולמוס של שלטון ריבוני, בהחלטת כנסת של שעה אחת; לעומת זאת, אחדות רוחנית היא תוצאה של תהליך חינוכי ממושך והדרגתי, לאורך שנים רבות, המחולל שינוי עמוק בלב וברוח כאחד, בבחינת וַעֲשֹוּ לָכֶם לֵב חָדָש וְרוּח חֲדָשָה (יחזקאל י"ח/31).

זהות ישראלית טוטלית היא זהות טעונה ומורכבת –  זהות שהיא הרבה יותר מזהות אזרחית בלבד. זהות זו היא בראש ובראשונה תחושת השתייכות לעם ישראל ההיסטורי והזדהות עמוקה עמו. זהות ישראלית טוטלית מבוססת על הזדהות עם כל מה שהשם ישראל מסמל: ארץ ישראל, לשון ישראל, תרבות ישראל, דת ישראל, היסטוריה ישראלית ומדינת ישראל. 

את  מהפכת הזהות צריך להתחיל בתוך גבולות הקו הירוק –  ורק אחר כך ניתן לייצא אותה לשטחי יהודה ושומרון, ואולי אף לחבל עזה. אם תצליח מהפכת הזהות בבית פנימה, יהא קל יותר לייצא אותה גם אל החוץ. ואולם תנאי מוקדם והכרחי לכך הוא שלא תוקם שום ישות פוליטית זרה ביהודה ושומרון – אפילו תהיה זו ישות שהיא פחות ממדינה, דוגמת המצב שנוצר בחבל עזה, לאחר ההתנתקות ממנו. שכן, אם תוקם ישות מדינית מעין זו, חס וחלילה, כי אז לא תוכל עוד ישראל לייצא את מהפכת הזהות  לשטחה, באשר ישות זו תסכל אפשרות זו על הסף. 
לכן, הצעד הראשון שעל מדינת ישראל לעשות עתה הוא להצהיר בריש גלי, שאין בכוונתה להקים מדינה פלשתינית בשום שלב – לא מחר, ואף לא מחרתיים. כמו כן עליה לפרק את תשתיות הטרור ואת כל מה שנותר עדיין מהרשות הפלשתינית –  לאחר שזו התפרקה ממילא ממרבית נכסיה. כול הניסיונות להפיח רוח חיים באבו מאזן, כדי שזה יוכל להתמודד מול החמא"ס, לא יועילו. שכן, תנועת הפת"ח אינה מייצגת אלא זהות טקטית ומזויפת – ואילו תנועת החמא"ס מייצגת זהות אמיתית.

התחברות מדינית-משפטית תחילה – ורק לאחר מכן גם התחברות רוחנית. התחברות רוחנית מעין זו צריך להתחיל בכיוון ההפוך לזה של תוכנית ההתנתקות. לא עזה תחילה – אלא יהודה ושומרון תחילה, ורק לבסוף גם עזה, אם בכלל. התחברות היא היפוכה של התנתקות. תחילה יש להתחבר אל הקרוב, ולאחר מכן גם אל הרחוק. הקרובים לנו באמת הם תושבי יהודה ושומרון, אשר בדומה לתושבי הגליל דבקו בארץ ההר למן ראשיתה של ההתיישבות הישראלית בארץ. תושבי ההר הם עם ישראל של ממש, בשר מבשרה של האומה הישראלית עתיקת היומין. לעומת זאת, תושבי חבל עזה הם ברובם מהגרים חדשים שזה מקרוב באו ארצה. רוב רובם של תושבי חבל עזה אינם ישראלים במוצאם –  אלא ערב-רב של מהגרים דוברי ערבית מוסלמיים, שהגיעו ארצה מהארצות השכנות כטפילים של המפעל הציוני.  
על ישראל להתייחס היום לחבלי יהודה ושומרון, כשם שהתייחסה בעבר לגליל, למשולש ולנגב. למעשה שום כוח אינו  רשאי למנוע זאת ממנה. המשפט הבינלאומי הכיר בזכותו של עם ישראל על כל שטחי ארץ ישראל, בהחלטות שהתקבלו על ידי חבר הלאומים בסוף מלחמת העולם ה-1, עת נקבעו כל הגבולות במזרח התיכון. על פי אותן החלטות בינלאומיות, אמורה הייתה ארץ ישראל לכלול גם את השטח שממזרח לנהר הירדן – אלא ששטח זה נמסר לבית המלוכה ההאשמי, שהקים בו את ממלכת ירדן, מיד בסמוך לאחר קבלת החלטות אלה. לעם ישראל במצבו אז לא היה די כוח, פיזי ומדיני, כדי למנוע מסירת שטחים אלה לידי עם זר. היום, לעומת זאת, כשכל השטחים שממערב לירדן הם בשליטת ישראל, ובשעה שיש לישראל די כוח פיזי ומדיני להחזיק בהם – יכולה ואף חייבת היא להחיל על שטח זה את מלוא הריבונות הישראלית, ולאחר מכן אף את מלוא הזהות הישראלית.
סיפוח יהודה ושומרון עשוי להוסיף למדינת ישראל אוכלוסייה בעלת זהות ערבית-מוסלמית –  ומכאן הפחד ששרר תמיד מפני סיפוח שכזה. לפחד זה אין בסיס, באשר מספר תושביהם דוברי הערבית של יהודה ושומרון נמוך בהרבה ממה שמקובל לחשוב. במשך שנים התקבלו המספרים שסיפקה הרשות הפלשתינית מאז הסכם אוסלו ללא עוררין כמעט. אלא שבשנים האחרונות התברר, שמספרים אלה נופחו בכוונת מכוון, כיוון שהשד הדמוגרפי משמש כמכשיר נוסף במאבק נגד ישראל. ממחקר שנערך לאחרונה באוניברסיטת בר אילן עולה, כי קיים פער של למעלה מ-1.3 מיליון איש בין המספרים הרשמיים שמפרסמת הרשות הפלשתינית לבין גודלה האמיתי של אוכלוסיית יש"ע. סך כל האוכלוסייה הזו על פי ממצאי מחקר זה עומד על כ-2.5 מיליון איש, ולא כ-3.83 מיליון כפי המספרים הרשמיים. אם מנקים מתוך מספר זה את האוכלוסייה בחבל עזה, העומדת על כ-1.08 מיליון איש, הרי שבשטחי יהודה ושומרון מונה אוכלוסייה זו פחות מ-1.5 מיליון איש, מספר שאינו גדול בהרבה מהאוכלוסייה דוברת הערבית בגבולות הקו הירוק.  מה שחשוב לא פחות, שיעור הילודה בקרב אוכלוסייה זו נמוך בהרבה ממה שמקובל לחשוב. לעומת זאת, קצב ההגירה החוצה גדול בהרבה מהמספרים הרשמיים. כתוצאה משני נתונים אלה עולה, כי קצב גידול האוכלוסייה ביהודה ושומרון נמוך בהרבה מהמספרים הרשמיים, ולכן השד הדמוגרפי אינו כה נורא כפי שמנסים אויבי ישראל להציגו. סיפוח יהודה ושומרון אינו עשוי אפוא לשנות באופן משמעותי את המאזן הדמוגרפי הנוכחי בין יהודים ללא-יהודים בארץ, באשר יתקיים רוב יהודי מוצק גם לאחר סיפוח שטחים אלה.
מסיבה זו, ואף מסיבות היסטוריות שעליהן הצבעתי קודם לכן, לא ניתן יהיה לספח בשלב הראשון את חבל עזה, באשר זה יוסיף באחת כ-1.08 מיליון איש, מספר העלול לשנות לרעה את המאזן הדמוגרפי. סיפוח יהודה ושומרון עשוי לשחרר את ארץ המישור מהצפיפות ההולכת וגדלה בה. כבר היום אין כמעט מקום פנוי במישור החוף, ומצב זה רק ילך ויחריף. הבנייה באזור זה לא רק מגדילה את הצפיפות, אלא אף מקטינה את שטחי הקרקע לצורכי חקלאות, הקלים לעיבוד והעשירים ביבול. ההגירה לארץ ההר, דלילת האוכלוסין,  היא לא רק מימוש צורך אידיאולוגי, אלא גם הכרח קיומי.  
ארץ ההר הייתה מאז ומקדם ביתו הטבעי של עם ישראל. לכן כינה הוא אותה בשמות הארץ הטובה ו-ההר הטוב (דברים ג' 25), בבחינת הייתה בה סגולה שאין בארץ אחרת. ההר הוא החבל האקלימי הבריא ביותר בנופי הארץ, בשל אווירו הזך והיבש יותר. כמו כן יודע הוא הרבה פחות חולי מאשר המישור. בהר השתקפה גאוניותו הטכנולוגית של עם ישראל הקדום, שעה שהפך יערות וטרשים לשדות פורחים, על ידי בניית מדרגות וסכרים במדרונותיו ובגאיותיו, כריית בורות ובריכות בסלע, חציבת מנהרות ובניית אמות מים. כך נוצל כל שעל קרקע בהר,  דבר שאפשר התרחבות יישובית, שלא היה לה תקדים בחבלי הר אחרים בעולם העתיק. מארץ ההר קלט עם ישראל את רוב תכונותיו, עד כדי הזדהות עמה והתמזגות בה: עוז הרוח, חוסן טבעי, הסתפקות במועט, עיקשות, התמדה, מסירות ודבקות במטרה. היום, כבעבר, חייב עם ישראל להשקיע בארץ ההר את כל ישותו, מרצו וכושר המצאתו הטכנולוגי – כדי להכשירה לקליטת מיליוני יהודים מארץ המישור ומתפוצות העולם.  

חבל עזה אינו אמור להיות חלק ממדינת ישראל המאוחדת, מכמה סיבות:
(1) יחס גבוה של אוכלוסיה/שטח;
(2) הרכב אתני שונה מזה של תושבי יו"ש;
(3) היעדר שורשים גנטיים ישראליים.
לפיכך מוצע, כי חבל עזה יזכה באוטונומיה מפורזת מנשק, כשלזו יתווספו שטחים בסיני, על חשבונה של מצריים (הצעה שהועלתה לאחרונה על ידי נשיא מצריים). 


ב. אכיפת ביטחון קיבוצי במזרח התיכון 

בכוחה של ישראל להשליט ביטחון בשטחה של ארץ ישראל המנדטורית, תוך שיתוף-פעולה עם ממלכת ירדן. לא כך המצב במזרח התיכון. בזירה זו, שבה מאוימת ישראל הן על-ידי טרור והן על-ידי איומים לא-קונבנציונליים, על הקהילייה הבינלאומית להשליט מערכת של ביטחון קיבוצי. המשטר המשפטי שאימצה מגילת האו"ם, מפקיע את הסמכות להשתמש באלימות ביחסים הבינלאומיים מידי המדינות, ומפקיד אותה בידי האו"ם. לאו"ם בלבד יש סמכות להשתמש בכוח לשם שמירת השלום והביטחון בעולם, ואילו בידי המדינה הבודדת נותרה רק הסמכות לעשות שימוש בכוח להגנה עצמית, ואף זאת כסעד זמני בלבד, עד להתערבותו של האו"ם.
בשני חריגים אלו – ביטחון קולקטיבי ו-הגנה עצמית – יש לעשות שימוש זהיר ביותר, רק כאמצעי האחרון, לאחר שכל שאר האמצעים מוצו. מועצת הביטחון רשאית להתערב בסכסוכים בינלאומיים אף בטרם הסלימו לכלל מלחמה, כדי למנוע החמרתו של המצב. סנקציות נוספות כנגד חברה המֵפרה את הוראות המגילה, הן השעיה ו/או הרחקה ממועדון יוקרתי הזה.
הסמכות המקורית להשתמש בכוח הוקנתה לאו"ם, אך המגילה מכירה גם באפשרות להאציל סמכות זו לארגונים אזוריים, ובלבד שאלה יפעלו בהתאם למטרות ולעקרונות של האו"ם. לארגונים אלה עשוי להיות אף יתרון בפתרון סכסוכים אזוריים, בהיותם קרובים יותר למוקדי הסכסוך. ארגון נאט"ו, אף שהוקם תחילה כברית צבאית לכל דבר, הפך עם השנים לארגון צבאי אזורי אשר שמר על השלום והביטחון באירופה. לאחר קריסת ברית המועצות, הופך נאט"ו, בהדרגה, לארגון כלל-אירופי, שבעתיד עשוי לכלול גם את רוסיה, אשר כנגדה הוקם.
כל עוד שררה המלחמה הקרה, לא ניתן היה להעלות על הדעת כינון הסדרי ביטחון אזוריים במזרח התיכון, אשר היווה את אחת הזירות המרכזיות בעימות הבינגושי. ואולם עתה, משהשתנתה מציאות זו, אין שום סיבה שלא לפתח לפחות רעיונות ראשוניים בכיוון זה. היום, בעידן שלאחר המלחמה הקרה, משהחל האו"ם להצמיח שיניים  והחל לנשוך, יכולה ישראל לבוא ולדרוש ממוסד זה, שיצדיק את הכספים הרבים המושקעים בו ואף את הבסיס לקיומו, כפי שבא לביטוי במגילתו, ויעשה לכינונו של ביטחון אזורי כללי.
לשם כך יש לרתום, בראש ובראשונה, את ארה"ב, מנהיגתו הבלתי-מעורערת של העולם היום. על ישראל לדרוש ממנה שתפרע את השטר שנתנה לה ערב מלחמת המפרץ ה-1, בתמורה להבטחתה להתאפק ולא להגיב. משאך הסתיימה המלחמה הצהיר נשיא ארה"ב דאז, ג'ורג' בוש האב, שבכוונתו לכונן ביטחון אזורי במזרח התיכון. בחודש מרץ 1991 פירט בוש את 4 העקרונות של מדיניות החוץ האמריקאית לגבי אזורנו (מעריב, 7.3.1991): 

(1) סידורי הביטחון במזרח התיכון יהיו משותפים, כשארה"ב ובעלות-בריתה ישמשו ככוח של שלום וביטחון באזור; 

(2) פיקוח על הפצתם של כלי-נשק להשמדה המונית, ועל הטילים המשמשים לשיגורם; 

(3) חיפוש דיפלומטי אחר שלום ויציבות במזרח התיכון, ובעיקר, סיום הסכסוך הישראלי-ערבי; 

(4) פיתוח כלכלי שיעודד שלום וקידמה באזור. 


ההסדרים האזוריים החדשים, שעליהם הכריז נשיא ארה"ב לפני 2 עשורים, לא זכו ליישום.  העיצומים על עיראק הלכו ופחתו, כשבמקביל הפך הפיקוח על מדינה זו לרופף ביותר. נטישת הכוחות האמריקאים בתקופת אובמה, השלימה את נסיגת ארה"ב מעיראק. משהועבר השלטון בעיראק לידיים מקומיות, החלה זו מתפוררת תחת מכבש הלחצים האתני-דתי-שבטי – כשלתוך החלל שנוצר התפרצו כוחות אסלאמיים קיצוניים, שהמדינה האסלאמית היא האכזרית שבהם. בנפול עיראק, התעצם כוחה של איראן, השואפת לכונן אימפריה אסלאמית שיעית, חמושה בנשק גרעיני. התפוררות סוריה מאז תחילת מלחמת האזרחים במרץ 2011, אף היא אפשרה כניסת כוחות אסלאמיים קיצוניים, שהמדינה האסלאמית היא הנחושה שבהם. הסהר הפורה, שעד השנים האחרונות נשלט על ידי עריצויות כוחניות, הולך ומתפורר אפוא במהירות. לפיכך, אין היום שום כוח מאורגן שיוכל למנוע את המשך הכאוס, אלא כוחה של הקהילייה הבינלאומית, כשזו פועלת ברוח המשפט הבינלאומי. 
ארה"ב, שעד 11.9.2001 פעלה כשוטר העולם, מבלי שהיא עצמה הייתה מאוימת, הפכה מאז  ממשקיפה לצד ישיר באזורנו. פיגוע הטרור בליבה של אמריקה גרם לזעזוע עמוק בחברה האמריקאית, שכתוצאה ממנו חשה היא את עצמה מגויסת למאבק ישיר בטרור המוסלמי, שעד לאותה שעה נעצר על-ידי שובר הגלים הישראלי. עתה מגינה ארה"ב על אדמתה, על אורח חייה וביטחון אזרחיה.
כניסת ארגוני טרור שונים לזירה, לאחר התפוררות עיראק וסוריה, שהמדינה האסלאמית היא הבולטת שבהם, עושה את מעורבות הקהילייה הבינלאומית דחופה עוד יותר. הטרור המוסלמי נגד ארה"ב ואזרחיה זהה לטרור נגד מדינת ישראל ואזרחיה. לכן, לא ניתן לשתף במאבק בטרור המוסלמי, אלא את אותן מדינות, שהפנימו את המשפט הבינלאומי הפלילי, האוסר על אלימות מכל סוג שהוא.
המאבק בטרור המוסלמי מצריך שורה של צעדים צבאיים, פוליטיים, כלכליים ומשפטיים – שאינם מעוגנים במשפט הבינלאומי הנוכחי. מגילת האו"ם אינה מספקת הצדקה ישירה להתערבות בינלאומית במאבק נגד טרור, אלא רק להתערבות כנגד מלחמה בין מדינות. לכן, על הקהילייה הבינלאומית להוביל תחילה מהלך חקיקתי בינלאומי שיסדיר באופן חוקי את המאבק בטרור. ישנן אמנם הוראות באמנות מסוימות המגדירות סיוע לטרור על-ידי מדינה כאקט של אלימות מדינתית, אך אין בהוראות כלליות אלו כדי להועיל במאבק גלובלי נגד הטרור. 
על הקהילייה הבינלאומית ליזום אמנה בינלאומית, במסגרת האו"ם, אשר תפליל את הטרור הבינלאומי ותַקנה כלים שיאפשרו התערבות בינלאומית בתוך שטחן הריבוני של אותן מדינות שבחסותן פורח הטרור, ואשר יסרבו לפעול נגדו בכוחות עצמן. בלי מכשיר משפטי מעין זה, אין לקהילייה הבינלאומית סמכות להתערב בנעשה בשטחן של מדינות ריבוניות, וכל פעולה מעין זו עלולה להיחשב להפרת המשפט הבינלאומי. כך, למשל, ספק אם התערבות חברות נאט"ו ביוגוסלביה הייתה חוקית, לא רק באשר נעשתה מחוץ למסגרת האו"ם, אלא גם באשר אין היום במשפט הבינלאומי הסמכה לפלישה לשטחה של מדינה ריבונית, אפילו היא מוצדקת לכאורה, בשל סיבות הומניטריות. כמו כן ספק רב אם הייתה לכוחות נאט"ו סמכות לפגוע במטרות אזרחיות במהלך פעולתם, שעה שפגיעה מעין זו מהווה הפרה בוטה של זכויות בני-אדם חפים מפשע. 
בין שורת הצעדים שצריכה אמנה בינלאומית נגד הטרור לכלול, יש להכניס גם פיקוח על תנועת הנשק בעולם, על כל סוגיו, כיוון שזה עלול להגיע גם לידיהם של ארגוני הטרור. היום כפוף שוק הנשק העולמי לחוקי היצע וביקוש, ללא הגבלה משפטית ו/או מדינית. מי שמאמץ בכנות את עקרונות המגילה, חייב להכיר בכך, שאספקת נשק למשטרים תוקפניים כמוה כסיוע לפשע במובן הפלילי הפנים-מדיני. כשם שיש פיקוח על החזקת נשק בתוך מדינה, כך צריך לפקח על החזקתו בזירה הבינלאומית, ולנסות להבטיח שיגיע רק לרשויות העוסקות בביטחון, ולא בטרור. 
המאבק בטרור הבינלאומי מצריך אפוא שיתוף-פעולה בינלאומי אמיתי, לא לשעה קלה, אלא לאורך זמן; זה מאבק שאינו רק צבאי – אלא גם פוליטי, משפטי, כלכלי ותקשורתי. זהו מאבק שראשיתו בקואליציה משפטית בינלאומית, וסופו שורה של פעולות חיסול ממוקדות כנגד מבצעי הטרור ופטרוניהם, אך לא הפגזות מסיביות כנגד אזרחים חפים מפשע. 
המזרח-התיכון טרם חצה את הסף הגרעיני: פרט לישראל, שהצטרפה למועדון הגרעיני כבר בשנות ה-60 (אף שמעולם לא הודתה בכך) – לשום מדינה במזרח-התיכון אין עדיין נשק גרעיני. יתירה מזו: לשום מדינה במזרח-התיכון, פרט לישראל, אין יכולת לפתח נשק גרעיני בכוחות עצמה. לפיכך ההכרעה בשאלת גירעונו של המזרח-התיכון תיפול לא בין כתליו אלא מחוצה לו, במרחב הצפוני המתועש. נושא הנשק הגרעיני הוא מן המסובכים שבנושאים העומדים על סדר-היום הישראלי – ולמרות זאת אין הוא זוכה לדיון ציבורי אמיתי. אפילו היום, כשפיתוח נשק גרעיני על ידי איראן הופך לסכנה מיידית ומוחשית, מצטמצמת המחלוקת בין התומכים בהפצצה ישראלית כפעולת מנע – לבין אלה המתנגדים לה. הברירה המוצגת כ"הפצצה או פּצצה" אינה תחליף לדיון עומק, אלא שהציבור הישראלי מסרב לדון בנושא קיומי זה, לא רק גם בשל מגבלות שמטילה הצנזורה הצבאית – אלא גם בשל  צנזורה פנימית, פרי הדחקה  נפשית של דור השואה וצאצאיו. 
מירוץ-חימוש גרעיני במזרח-התיכון עלול להיות מסוכן הרבה יותר ממירוץ-החימוש הגרעיני הבינגושי, שכן בהקשר הבינגושי הושגה יציבות מסוימת כתוצאה מקיומם של מספר אלמנטים מייצבים (יציבות פנימית, סימטריה אסטרטגית וגיאו-פוליטית, דו-שיח רצוף) – שאף לא אחד מהם מתקיים בזירה המזרח-תיכונית. בהעדר אלמנטים מייצבים שכאלה, עלול מרוץ-חימוש גרעיני במזרח-התיכון לחצות את אותו קו אדום, שמעצמות-העל לא העזו מעולם לעבור – ואשר בעטיו נשארה המלחמה ביניהן קרה ושום פטרייה אטומית לא התנשאה בתנאי אמת.
האפשרות שהפונדמנטליזם המוסלמי, השולט במעצמה אזורית דוגמת איראן, יצטייד בנשק לא-קונבנציונלי, עומדת היום על סדר היום הבינלאומי – כשהנשק הגרעיני כבר נמצא בהישג ידו כמעט. לוּ התעורר העולם המערבי קודם לכן, עת השמיעה ישראל לראשונה צפירת אזהרה, ניתן היה היום לטפל בסוגיה ביתר קלות. אך גם היום לא מאוחר לעשות כן, כשהתנאי לכך שלא ישראל לבדה תשיא בנטל. חרף עוצמתה, יכולתה של ישראל לשים קץ לשאיפות האיראניות להשיג נשק גרעיני, הינה מוגבלת. ישראל יכולה לדחות השגת יעד זה, אך לא לשים לו קץ.
מאמציו של נתניהו לגייס את המרחב הצפוני המתועש בכיוון זה,  ראויים להערכה, אך אין בהם די. יש לכפות על המזרח התיכון משטר של ביטחון קיבוצי עם שיניים, שיוכל לשים קץ לא רק להתחמשותה של איראן, אלא גם להיותה מוקד הטרור האזורי והעולמי.  התחמשות איראן צריכה להדיר שינה מעיניו של כל אחד החרד באמת לעתידו של אזורנו ושל העולם. נוסף על העידוד העצום שהתפתחות מעין זו תעשה למיליוני המאמינים, היא עלולה ליצור סיכון ממשי לקיומה של מדינת-ישראל ואף לאיים על שלמותן של שאר המדינות הסמוכות לה, לרבות מדינות-הנפט הערביות מדרום והרפובליקות המוסלמיות הסובייטיות-לשעבר, עתירות המשאבים, מצפון.
שליטה איראנית במקורות הנפט עשויה לחולל זעזועים כבירים בכלכלה העולמית ובסדר הבינלאומי החדש הנשען עליה. העובדה, שבידי פקיסטן יש כבר נשק אטומי, הופכת איום גרעיני מוסלמי למוחשי ביותר. אם, חס וחלילה, תתחולל במדינה זו מהפכה בנוסח איראן, עלול נשק הרסני זה להפוך לאיום לא רק על ישראל, אלא גם על שאר העולם. 
בעידן של נשק להשמדה המונית, אין לישראל ברירה אלא לנסות ולחפש אמצעי הגנה הנותנים מענה, ולו חלקי, לאיומים אסטרטגיים אלה. על ישראל להמשיך ולפתח אמצעי הגנה כנגד טילים, אך בו-בזמן לזכור שאלו הם אמצעים זמניים בלבד, כחלק מהזכות להגנה עצמית –  שאינם יכולים להוות תחליף להסדרי ביטחון שיבטיחו פירוז המזרח התיכון מנשק לא-קונבנציונאלי. על ישראל לרתום את דעת-הקהל בארה"ב ובאיחוד האירופי, כדי שאלו יסייעו לאו"ם לכונן במזרח התיכון הסדרי ביטחון אזוריים. תפקידם של הסדרים אלו יהיה, בין השאר, למנוע את גירעונן של מדינות האזור ואף לפקח על אספקת הנשק הקונבנציונאלי למדינות אלה.
משטר העיצומים נגד איראן, שהיא כיום המסוכנת שבמדינות האזור, צריך להתמיד ואף להחמיר. כינון מסגרת של ביטחון אזורי צריך שייעשה על-פי עקרונותיה של מגילת האו"ם, ובהתאם למשפט הבינלאומי. עיקר המאמץ צריך שיהא מכוון למניעת תוקפנות מלכתחילה. יחד עם זאת, במקרה של תוקפנות בפועל מצד מדינה כלשהי באזור, ידרשו  כוחות חיצוניים להפסקתה, בדומה להתערבות בלוב לנוכח מלחמת האזרחים שהתחוללה בה. 
הסדרי ביטחון אזוריים חייבים להיות מלווים בפיקוח הדוק, לא רק על תפוצת הנשק הלא קונבנציונלי, אלא אף על נשק קונבנציונלי. מהאיסור לעשות מלחמה, משתמע גם איסור לצבור נשק מעבר לנדרש לצורכי ביטחון פנים, ולהרתעה כלפי חוץ. פיקוח מעין זה מתחייב מהמשטר המשפטי שכוננה מגילת האו"ם, ויש בה אף התייחסות מפורשת לכך, בסעיף 11, המאפשר לקבוע עקרונות לפירוק נשק והסדרי נשק. הגבלות על מסחר בנשק קיימות אומנם באמנות שונות, כגון האמנה לאיסור הפצת נשק גרעיני, אך אלו אינן מספקות.
בעבר הושגה הסכמה גם על הגבלת המסחר בנשק קונבנציונלי. כך, למשל, בועידת ג'נבה בשנת 1925, הוסכם כי יחול פיקוח על מסחר בנשק המיועד לאזורים מסוימים בעולם כגון אפריקה והמזרח התיכון. הוראה מפורשת באמנת היסוד קבעה כי פיקוח כללי על מסחר זה הוא הכרחי. מאחר שרוב הנשק במזרח התיכון מקורו במרחב הצפוני המתועש, הכולל את ארה"ב, האיחוד האירופי, רוסיה ויפן – הרי ששאלת תפוצתו של נשק זה תוכרע מחוץ למזרח התיכון, ולא בתוכו. על האו"ם, בהנהגת ארה"ב, לחוקק מספר אמנות לפיקוח על תפוצת הנשק בעולם, כדי להשלים את האיסור הנורמטיבי של השימוש בו. כמו כן ראוי כי האו"ם יהיה דומיננטי יותר בהשלטת הביטחון הקיבוצי, מאשר עד כה, לא רק ביחסים בין המדינות, אלא גם ביחס לטרור הבינלאומי, ההולך ומתפשט במהירות. 
מכשיר הרתעתי נוסף למאבק באלימות ובטרור הוא הפעלתו של בית-דין לפושעי מלחמה וטרור, לפי המבחנים שקבעה מגילת האו"ם.
אם תשכיל הקהילייה הבינלאומית לנקוט בצעדים מעין אלו, עשוי מאבקה, שהוא גם מאבקנו, להיות אומנם ממושך הרבה יותר מכל מלחמה קודמת, אך גם בעל תוצאות לטווח ארוך יותר. מהניסיון האירופי ניתן להסיק, שבלא כינונם של הסדרי ביטחון אזוריים במזרח התיכון, לא יוכלו המדינות דוברות הערבית להשתחרר מהמורשה ההיררכית והמיליטנטית שלהן. לחברות המזרח תיכוניות אין אפילו ניסיון קודם כלשהו בכינון משטרים דמוקרטיים, בדומה לניסיון שצברו החברות האירופיות, קודם כינונו של הביטחון האזורי.
נחיצותם של הסדרי ביטחון אזוריים במזרח התיכון, שהוא מהמסוכסכים שבאזורי העולם, היא אף גבוהה ממקומות אחרים בעולם. הפנמת רעיון זה פירושה, שכל התקדמות נוספת בתהליכים המדיניים באזור, מותנית בנקיטת צעדים בכיוון זה. יציבות ושלום במזרח-התיכון יושגו לאו דווקא על-ידי כיווצה והחלשתה של ישראל, על פי הנוסחה של "שלום תמורת שטחים",  אלא על-ידי שינוי דרסטי של העולם הערבי, שיהפוך אותו מחברה רודנית עושת-מלחמה ולהוטה לכיבושים – לחברה דמוקרטית, פלורליסטית ושוחרת שלום, דוגמת זאת האמריקאית או האירופית.
שינוי מעין זה כרוך גם בחידוש פני האסלאם, שלמן ראשיתו היה דת של מלחמה ("ג'יהאד", "דין מוחמד בסייף"), הגם שלא חסרו מורי הלכה שהעדיפו אסלאם מתון יותר. 
הסדרים ביטחוניים, טובים ככל שיהיו, לא יחזיקו מעמד, אם לא יתלווה להם פיתוח כלכלי. המזרח התיכון סובל מבעיות מבניות קשות ביותר, המותירות ספקות לגבי יכולתו לבצע את המעבר מכלכלה  מסורתית לכלכלה מודרנית. למרות זאת, סיוע כלכלי למגזרים האזרחיים של מדינות אלו, עשוי להפחית, במידה מסוימת, את המצוקה הכלכלית. מדינות ערב נוטות להטיל את האחריות למצבן הקשה על מורשת הקולוניאליזם, אף שספק אם יש בכך אפילו חצי-אמת. מבלי להגזים בשבחו של הקולוניאליזם המערבי, יש להודות שלפחות בתקופתו נעשה מאמץ ראשון לחלץ מדינות אלו מנחשלותן ההיסטורית. מאמצים אלו נכשלו, בעיקר בשל בעיות המובנות בתוך החברה הערבית ושחיתותם של המשטרים. לכך יש להוסיף את מרוץ החימוש המטורף, שכילה את אותם מעט משאבים שעשויים היו ללכת לפיתוח כלכלי. 


 

 

  

 אודות